לאורך השנים האחרונות תחום הפרזנטציה התפתח רבות ואתו התפתחו סגנונות העיצוב וההגשה של הפרזנטציה. עברנו ממצב שבו פרזנטציה הייתה חלק מפגישות עבודה רשמיות למצב בו ישנם מפגשים חברתיים שבמרכזם הרצאות שאנשים נותנים בשביל הכיף (נסקור את חלקם בהמשך). במאמר זה אסקור את הגישות הנפוצות ביותר נכון לסוף שנת 2019
גישת גודין:
גישת גודין הקרויה על שמו של גורו השיווק סט גודין, מבוססת על רעיון אחד: שאומנות הפרזנטציה מורכבת משני מרכיבים שונים, המרצה והשקופיות. מדהים נכון?
אז באמת מדובר בקונספט מדהים. המרצה משתמש במילים שלו כדי להעביר רעיון, הוא המומחה שכולם התאספו לשמוע את דעתו. אז אם זה בראש, איזה סיבה יש לנו למלא את השקופית במילים, משפטים ואף פסקאות? זה לא יוצר קצת חזרה מיותרת?, אתם רוצים שהקהל יקשיב או יקרא? המוח לא יכול לעשות את שניהם במקביל. הרי אף מרצה לא באמת רוצה שקהל יהיה עסוק בקריאה. במקרה כזה למה מראש לרכז אותם במקום אחד במקום לשלוח להם את המצגת במייל. אנחנו מעבירים מצגות מאחר ואנחנו יודעים שמילים בפני עצמם לא מספיקים בכדי להעביר את הרעיון.
מהצד השני יש לנו את השקופיות. כולם יודעים שתמונה שווה אלף מילים וצפייה בתמונות מסוימות יכולה להעלות בנו זיכרונות ורגשות חזקים של שימחה, עצב כעס ועוד. אז אומנם תמונה שווה אלף מילים אבל איזה מילים? ללא נוכחות נפרדת והכוונה של המרצה תמונות הן רק אוסף רנדומלי של אסוציאציות. הדבר יכול להיות מעולה אם המטרה שלכם היא לגרום לצופים להרגיש משהו, אבל אם אתם רוצים להניע אותם לפעולה על בסיס אותם רגשות, נידרש שילוב נכון בין תמונות למילים. אותו השילוב בין תמונה חזקה לנוכחות המרצה זה מה שהופך את גישת גודין לאפקטיבית.
גודין לא משתמש במילים בשקופיות שלו אלה מרכז את תשומת לב הקהל בעזרת תמונה חזקה שמעבירה את הרעיון המורכב שאותו הוא מציג בעל פה. השקופית משמשת כעזר ויזואלי בלבד.
גישת תאקאשי:
מסיושי תאקאשי (Masayoshi Takahashi) , מתכנת מחשבים אשר בשלב מסוים בחייו נידרש להעביר הרצאה בכנס טכנולוגי וזאת מבלי שתהיה לו גישה לתמונות, תוכנות לעריכה ואפילו ,POWER POINT כך שהדבר היחידי שהיה זמין לו היה טקסט (סיוט נכון?). אז הוא חיפש דרך שתאפשר לו להעביר מסר פשוט בצורה עוצמתית ובזמן מאוד קצר (5 דקות) כך שאנשים יזכרו אותו.
תאקאשי התחיל את התהליך בלחשוב על מילה אחת שתייצר אפקט מקסימלי בכול שקופית. הוא סיפר את הסיפור שלו ונתן לכל מילה להיחרט בזיכרונם של הצופים. השקופיות של תאקאשי לא נוצצות או מעוצבות, אלה כפי שכבר הבנתם מכילות בדרך כלל מילה אחת הכתובה בפונט גדול התופס את רוב שטח השקופית.
חישבו על המילה “הירגעו”, אז נכון אין שום דבר מיוחד במילה הירגעו, יכול להיות שאנחנו נרגעים מספר פעמים במהלך שבוע העבודה שלנו. אבל תחשבו על המילה בהקשר של הרצאה בנושא שחרור לחצים במקום העבודה, כאשר האורות מעומעמים, המילה הבודדת הזאת מקבלת שכבות נוספות. עולות בנו שאלות כמו: מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת “נרגענו”? האם אנחנו באמת מצליחים “להירגע” בעבודה?. בעצם במקרה הזה המילה הינה בעלת אפקט הזהה לתמונה.
גישת לסיג:
בשונה מהגישות של גודין ותאקאשי, לסיג (Lawrence Lessig), פרופסור למשפט בסטנפורד, עובד לפי גישת ה-“נפח”. הוא איננו מזקק את הרעיונות שלו למילה או תמונה אחת, במקום זאת הוא משתמש במספר שקופיות בכדי לחזק כול מסר. לא מדובר בשקופיות “עמוסות” בתוכן, ההיפך, רוב השקופיות מכילות מילה, משפט או תמונה אך הפוקוס הוא על כמות השקופיות ובקצב המעבר משקופית לשקופית.
ההיגיון מאחורי השיטה הוא פשוט: חישבו על הצורה שבא לימדו אתכם או אתם לימדתם את הילדים שלכם את האלפבית. כול אות הוצגה לכם הן כמילה א’-אבטיח והן כתמונה של אבטיח מה שהכניס את המילה לתוך הקשר. בעצם הקונספט הוא לפרק את המשמעות לפירורים קטנים ופשוטים שיעזרו לצופים להבין את המשמעות.
ברשת ישנן הרבה הקלטות מצולמות של לסיג שאורכן נע בין 15-25 דקות אשר בהן הוא מצליח לעבור על יותר מ-200 שקופיות. הקצב הממוצע של לסיג עומד על 20-30 שקופיות לדקה, אשר נמצאות בסנכרון מדהים עם מה שהוא אומר. כך שגם במידה והנושא לא מעניין את הצופים עדין קשה להם להוריד את המבט מאחר ויש תחושה שאם יאבדו ריכוז הם יפספסו כמות גדולה של מידע.
לגישה זאת יש גם מגבלות- הרצאה של שעה יכולה להגיע ל-500 שקופיות דבר שיכול להוות סיוט לוגיסטי. כמו כן נידרש תרגול רב של המצגת במטרה להגיע לסנכרון מושלם בין המרצה לשקופיות.
גישת קוואסאקי:
גאי קוואסאקי (Guy Kawasaki) הוא אחד האנשים המוכרים ביותר בעולם העסקים ככלל וההון סיכום בפרט. גאי ידוע גם בתור אחד מהאנשים שעזרו לאפל בשנות השמונים להפוך לאחת מהחברות הגדולות של המאה. לאורך עשרים השנים האחרונות הפך גאי לאחד מהגורוים המוכרים ביותר בתחום הפרזנטציה האפקטיבית. גישתו של גאי מבוססת על חוק ה- 10/20/30 , 10 שקופיות למצגת, 20 דקות הרצאה, וגודל פונט של 30.
אז אתם בטח אומרים לעצמכם ש-10 שקופיות זה לא מספיק בשביל התוכן המורכב שלכם, אבל גאי מעלה את השאלה: אם אתם לא יכולים לצמצם את הרעיון ל-10 שקופיות כמה אתם באמת מבינים את הרעיון בעצמכם?. קוואסאקי טוען שככול שמרבים לדבר מול קהל עסוק כך צריך לפשט את הרעיון להיות מאוד ממוקדים בעיקר.
פצ’ה קוצ’ה (pechakucha):
פורמט פרזנטציה בעל חוקיות מאוד פשוטה: 20X20, 20 שקופיות, 20 שניות לכול שקופית (השקופיות מתקדמות אוטומטית). הרעיון נולד לפני עשור בראשם של זוג אדריכלים שרצו להפגיש אנשים יצירתיים במתחם החדש שהקימו. הטענה הבסיסית שממנה התפתח הפורמט הייתה שאנשים ככלל ואדריכלים בפרט אוהבים לדבר יותר מידי. גישה זאת הינה אפקטיבית במיוחד מאחר והיא דורשת מהמרצה להיות ממוקד מאוד בעיקר.
כיום מתקיימים ערבי פצ’ה קוצ’ה ביותר מ-1500 ערים בעולם. החל משנת 2007 גם ישראל נמנית ברשימת הערים בהם מתקיימים אירועי פצ’ה קוצ’ה וכיום הוא האירוע הכי גדול בעולם. בדרך כלל ערבי פצ’ה קוצ’ה אינם משמשים להעברת תכנים מקצועיים או דעות פוליטיות אלה אנשים משתתפים בהם מתוך אהבה ורצון לחלוק את הרעיונות והמיזמים שלהם.
איגנייט (Ignite):
פורמט נוסף שלוקח את הרעיון שהוצג לראשונה בפצ’ה קוצ’ה לקצה. כאן יש למרצים סך הכול 15 שניות לכול שקופית (20 שקופיות סך הכול). המוטו של מפגשים מהסוג הזה הוא ” Enlighten us, but make it quick!” זאת אומרת שהמטרה היא שתדליק אותנו על נושא מסוים רק תעשה את זה קצר ולעניין.
לסיכום:
אומנם כול הגישות שהוצגו במאמר אינן אוניברסליות ורובנו אולי לא מרצים בכנסים ומפגשים שונים אלה אולי יותר במסגרות של ישיבות או סמינרים בעבודה. אך חשוב להבין שלכול גישה יש מאפיינים ייחודיים שאתם יכולים לקחת ולהתאים לצרכים שלכם.
